הדיכאון יוצא מהארון
הידיים רועדות, השיניים נוקשות, הלב פועם 180 פעימות בדקה. בעיניים דומעות, אני יושב וכותב על הדבר שרק אנשים בודדים בחיי יודעים.
הווידוי הבא שלי עלול לגרום להתרחקות של מכריי, לכך שלא אתקבל לעבודות וכדD7מה, אבל לאחר 13 שנים של הסתרת המחלה, הגיע הזמן להוציא אותה מהארון ולהגיד בגאווה:
שלום, אני דן (דניאל) פודמסקי, אני בן 28 ואני מאובחן/חולה/סובל החל מגיל 15 מהפרעה דו קוטבית/בי פולארית או בשמה הכי מוכר "מאניה-דיפרסיה". הנה אמרתי את זה.
לאלו מכם/ן שמרימים עכשיו גבה ולא כל כך מבינים מה זו הפרעה דו קוטבית, אתן לכם את הדוגמא טובה ביותר:
דמיינו לעצמכם שבכל יום בחייכם אתם הולכים לישון במצב רוח מסוים, אך אינכם יודעים עם איזה מצב רוח תתעוררו מחר. עד כאן לא נשמע נוראי כל כך, נכון? אז בואו ואסביר קצת יותר-
הפרעה דו קוטבית היא הפרעה נפשית שהחולה בה סובל מתנודות קיצוניות ומחזוריות במצבי הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות. היא עוברת בגנים ביולוגיים מולדיים, כלומר למישהו במשפחה הייתה את אותה הפרעה בעבר.
בזמן ההתקף, נע מצב הרוח של החולה בין מאניה – מצב רוח מרומם באופן קיצוני – לבין דפרסיה, כלומר דיכאון. ההפרעה מאופיינת בתנודה בין שני הקטבים באופן התקפי ומחזורי. בין התקף להתקף יכולות לחלוף שנים של מצב רוח מאוזן.
ובמילים פשוטות יותר- במאניה החולה נמצא במצב של אופוריה גמורה, בלי סמים, הוא מרגיש כמו אלוהים, כמו סטיב ג'ובס , כמו בוב מארלי, כמו אלברט אינשטיין וכדומה, אך הכל אשליה, כי בעוד שהוא חושב שהוא גאון, הסביבה בדרך כלל תתפוס את רעיונותיו כלא הגיוניים. לדוגמא; אחד הפסיכיאטרים שלי שאל אותי במצב מאני- "אם תקפוץ עכשיו מהקומה ה30 בבניין האם תמות?" ניחשתם נכון, התשובה שלי הייתה שלילית – "אני אלוהים", השבתי לו.
במצב זה, החולה יכול להיות ער כמה ימים ברציפות ולהיות יצירתי בצורה מטורפת, חברותי, מיני מאוד, וקולני. הרבה אנשים ששומעים על זה היו רוצים להיות במצב רוח מרומם שכזה, אבל הם לא מבינים שמה שעומד להגיע הוא הגרוע מכל.
וכאן נכנסת הקוטביות השנייה בשם המוכר דיפרסיה – מצב בו החולה מרגיש תחושAA חוסר רצון לחיות, אי רצון לקום ליום שלמחרת, הוא הופך לעבד ועייף 24/7. התפקוד הנוירולוגי שלו, מה שקשור לדיבור, זיכרון , הליכה, ריכוז וכדומה הופך להיות קרוב לספקטרום האוטיסטי.
כאשר הייתי במצב הזה, הייתי מדי יום מהבוקר עד הרגע שהלכתי לישון, בכיתי על כך שאני קמתי בכל לבוקר הזה, ואין טעם בחיים, התקפי חרדה והקאה תקפו אותי כל שעה ושום כדור בעולם או לא עזר.
אבל בואו שנייה נעשה סדר בין מחלה בי-פולארית לבין דכאון:
הדיכאון ה"רגיל" הוא בעצם תקופה רעה אצל אדם נורמטיבי, יותר תחושה של עצב, בדידות וכו'- ברוב המקרים הדיכאון מתפתח אצל אנשים מסיבות שהמציאות הביאה, אם זה פרידה, אבדן, פיטורין וכו'.
אך במחלה בי-פולארית אין שום סיבה לדיכאון, כי הדיכאון טבוע בחייו של החולה ויכול להשתלט עליו בכל רגע, לשתק את תפקודו ולהרוס ברגע את כל מה שהוא בנה לאורך תקופה או תקופה טובה שהוא עובר בחייו. המעבר הוא דרסטי, ממצב מרומם לדיכאון נוראי שבו החולה מאבד כל עניין בסביבה ואין לו מוטיבציה לעשות שום דבר. הוא חש מבולבל חברתית ועלול לסבול גם מירידה דרסטית במשקל (במקרה שלי הגעתי ל-60 ק"ע כל 1.87 – תעשו את החישוב)
ולרב יבלה את רב שעות היום בשינה שמקורה לא בעייפות אלא ברצון לברוח מהעולם.
אחת התכונות הכי ידועות במצב של דיכאון אצל החולה היא חשיבה מתמדת על המוות ועל דרכים בהן ניתן להתאבד. המחשבות אינן רצוניות אך הן מהוות סימפטום של המחלה.
אני תמיד הסתכלתי על דיכאונות של אחרים והייתי אומר להם את אותו משפט שהם לא מבינים "הלוואי שהצרות שלכם היו הצרות שלי", שכן הם לא יודעים שהשליטה שלי על כניסה למצב של דיכאון מוגבלת ומה שמפריד ביני לבינה אלה כדורים מאזנים, זו תלות נוראית שאחייה איתה גם עד סוף ימי חיי.
אני יכול להמשיך ולכתוב על מחלה שאיתה אני חיי כ-13 שנים ומתמודד איתה כל יום, והדבר האחרון שאני הייתי רוצה מכם זה רחמים, אב אני כן רוצה קצת הבנה.
הבנה שאותם חולים אולי קצת דומים לכם לפעמים, אבל בעיקר שונים, להב=ן שאחוז ההתאבדות של המחלה הוא 50 (!) אחווז משמע אחד מבין שני חולים מבצע לפחות ניסיון התאבדות אחד בחייו, להבין שכיום בחברה אחד מכל שלושה אנשים סובל מהפרעת אישיות כזאת או אחרת.
גלו הבנה שגם האנשים שנראים הכי חזקים מבחוץ צריכים לפעמים כתף תומכת, מילה טובה, דחיפה או אפילו שאלה של "מה נשמע איתך?". כיום בעקבות הדיכאונות והמאניות שעברתי בחיי, שכללו עד היום מעל ל100,000 כדורים, הזרקות, מצבי התאבדות, יצאתי חזק מתמיד!
כיום, המטרה שלי היא לעזור לאלו שהיו ונמצאים במצב שלי ולהסביר להם שגם אם לא רואים את האור בקצה המנהרה והכי קל לוותר, הוא שם, נמצא.
לסיום, אני רק אשתף אתכם בזיכרון מאמא שלי שאמרה לי אי שם בגיל 18 וגורם לי לפרוץ בבכי עד היום- "לאף ילד בגילך לא מגיע סבל כמו שאתה סובל, איבדת את אחיך התאום בתאונה מול עינייך, ואתה סובל ממחלה איומה ואני לא יודעת אם אזכה לראות אותך מתבגר, מתחתן, מביא ילדים… אני פוחדת לקבור עוד ילד!", ואני, בחיוך רחב הנחתי את ידיי על כתפייה ואמרתי לה
"אמא יקרה, מה שקרה היה צריך לקרות ומה שצריך לקרות יקרה, אני אדם חזק, אני הילד שלך ותמיד אהיה הילד שלך, ואני מבטיח לך שתראי אותי מזדקן! וכמו שאמרת לי.. אני אהיה מישהו עם משהו, עם המחלה או בלעדייה!"
