יש לי חלום,
אבל החלום הזה הוא יותר בגדר סיוט.
בחלום הזה אני הרוח שמרחפת מעל הקבר שלי בזמן הלוויה שלי, זמן קצר לאחר שהמחלה ניצחה אותי והחלטתי לשים לכך סוף.
בחלום הזה אני מרחף ורואה את כל האנשים מעל הקבר שלי, בוכים לצליליי השירים האהובים עליי, ומדברים עליי בלשון עבר וכמה שאני אהיה חסר.
בחלום הזה אני רואה את זוג הוריי מתייפכים בבכי לאחר שהם קוברים ילד שני, אמא שלי נשכבת על הקבר תוך בכי גדול וצועקת "ידעתי שהיום הזה יגיע! ידעתי שהיום הזה יגיע!".
ה9D כולם בוכים אך לא מבינים דבר אחד מחלום הזה שמאוד אקטואלי לחיי כיום – אני הייתי עייף.
אמא שלי לימדה אותי מגיל צעיר לא להראות חולשה, תמיד להראות שבכל בסדר בעיקר בעקבות המחלה השקופה שמסתתרת לה מבפנים, היא אמרה לי להיות האריה הכי חזק שאני יכול ולהילחם כמו יום במחלה הזו כמו אריה.
אבל מה שהם לא מבינים ויבינו שגם האריה הכי חזק בסוואנה יהיה עייף לאחר כל כך הרבה קרבות.
אותן קרבות בשבילי הם הדיכאונות, ההתקפים, הכדורים, הטיפולים, כל אלה פשוט מעייפים אותי.
באותו חלום אני משטט לי מעל הקבר וחושב על דבר אחד, כשהייתי צריך עזרה צעקתי שאני צריך עזרה וכולם התעלמו, ולאחר זמן מסויים התעייפתי, ועקב כך התחלתי להשיב שהכל בסדר בעוד שברור שהייתי צריך דבר אחד – עזרה.
כיום הסיוט הזה הופך למציאות, האריה הזה עייף, עייף מכל הקרבות האין סופיים נגד המחלה הזו, אני עובר כרגע ימים ותקופה שאני לא מאחל לאויבים הגדולים שלי.
אבל דבר אחד מניע אותי – שתמיד יש מחר, הפציעות ייהפכו לצלקות ואני אתגבר, זה קשה אך אני אתגבר.
האריה הזו עוד ישוב
